ם אחד, בשנת 1985, הכתה ברוחי מחשבה חדשה ומאתגרת:
למרות שאנו המאמינים משקיעים כל הרבה זמן ואנרגיה בעבודה למען הממלכה, אבינו שבשמים מרגיש זנוח.
לא הייתה לי תחושה שהוא רצה שנפסיק לעבוד בשרותו, או שעבודתנו זו לא הייתה חשובה לו. אך נראה שמשהו חסר לו. משהו בנוגע לרגשותיו.
בשנת 1989, בכנס שרות אזורי, העידו ארבעה אחים על קבלת התגלות זהה. לכולנו היה רצון לברך את ה'. יותר מהכרזתנו על האהבה, ההערכה והכרת התודה שלנו אליו, רצינו לגעת בלבו. פנינו אליו בתפילה ושאלנו אותו כיצד להכין לו מקום ואווירה, בהם הוא ירגיש בנוח. חיפשנו מה יכול לתת לזמן שאנו מקדישים לו איכות נצחית. רוח הקודש הראתה לנו דברים שלהם לא היינו מודעים עד אותו רגע, שעשינו בניגוד לדרכו וטבעו של ה'. בסופו של דבר יצאנו מהכנס עם מספר תובנות והבנות שהפכו לקווים מנחים בעבור מפגשינו. במשך שישה חודשים התכנסנו פעם בשבוע למשך חמש שעות כדי להיות לבד עם אלוהים- ביחד. דבר מדהים קרה. בכל פעם, במשך עשרים ושישה שבועות ברציפות, רוח הקודש ביקרה אותנו בצורה מוחשית כל כך, שבקושי יכולנו לזוז או לדבר. הגענו להבנה שהדרך בה אלוהים ביקר אותנו, הייתה יותר בזכות מה שלא עשינו מאשר בזכות מה שעשינו. להלן המחשבות והלך הרוח שהנחו אותנו בימים הללו.
נקודת שיא בחייו של דוד המלך הייתה כשחזר עם ארון הברית לירושלים. אהבתו לאלוהים, שהתבטאה במקרה זה בריקוד, היא דוגמא חיה המלמדת אותנו על הלל אמיתי.באותו רגע, אל מול העם כולו, דוד היה לבד עם אלוהים. להיות לבד עם אלוהים בנוכחותם של אחרים בונה ומבסס אותנו בו באופן מיוחד.
כשרוח הקודש נשפכה ראשונה בחג השבועות, שני תנאים או דינאמיקות היו נוכחים:
א. התלמידים חיכו לה' ללא תכנית או סדר יום.
ב. הם עשו זאת בלב אחד.
אני מאמין שאנחנו יכולים להתייחס לגורמים הללו כהגדרת הסביבה הדרושה לאלוהים בכדי להשתחרר באופן מלא בתוכנו. התלמידים קיבלו הנחייה לחכות עד שהדבר לו הם מחכים יקרה. הם אפשרו לעצמם לחכות בלי סדר יום, בלי תכניות או משימות, ללא מנהיג מיועד, ובלי לדעת לכמה זמן. זאת הייתה והינה גם היום חלק נכבד מסלילת הדרך לה'. עבור רובנו, דרך חיים זו של "לחכות עד" היא כמעט בלתי אפשרית בתרבות המנטאלית בה אנו חיים, אבל ברת השגה על ידי קיום העיקרון במהותו. התלמידים בילו עשרה ימים, קרובים אחד לשני במקום שבו כולם היה ברורים עם כולם ומודעים לכך. לאף אחד לא היה דבר נסתר בלבו על מישהו אחר. כה רגיש הוא האב לילדיו ברצותו שיכבדו אחד את השני. נוכחותו של אלוהים אינה יכולה להימצא במקום שבו אנחנו, ילדיו, לא אוהבים, מכבדים, ומקבלים זה את זה מעומק לבנו. אולי, אם נלמד לפתוח את לבנו לכמה מעטים, יפתח הוא גם לרבים.
אנחנו לא באמת צריכים סימן מיוחד כדי לדעת שהעולם עומד לחוות שינוי דרמטי … במוקדם יותר מאשר במאוחר. הדבר הבא עלינו יהיה שונה מאוד מכל מה שידענו וחווינו עד כה. האם זה נראה הגיוני, או אפילו אפשרי, שנמשיך לעשות את מה שאנחנו כבר עושים ונחשוב שזה יכין אותנו לבאות? הנביא דניאל מרמז על הקשיים והתלאות הנכונים לנו בשעה הממשמשת ובאה ואומר, "וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו, יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ." (דניאל פרק יא: לב)
